ביקור בארץ ואיתו השאלה המוכרת הביאו אותנו שוב להכרה שהרילוקיישן ארוך הימים שלנו הפך זה מכבר למשהו קצת אחר. ‘רילוקיישן כדרך חיים’ אני בוחרת לקרוא לו וככזה יש לו כללים וחוקים משלו.
לרילוקיישן הראשון שלנו יצאנו לפני 20 שנה. בתכנית היה הסיפור הרגיל – שנתיים שלוש של התרעננות מחוץ לארץ ואז חזרה למסלול המקורי. בית במצפה, כלב, הדיון היחיד היה אם שלושה או ארבעה ילדים ומה יהיה צבע קירות הבית.
אני לא חושבת שההבנה עד כמה שינינו מסלול נחתה עלינו במעבר מקליפורניה לניו יורק. גם לא בלידה של הבן הראשון או של הבת במעבר השלישי שעשינו לבוסטון. כנראה שרק כשהגענו לאוסטרליה, הפעם ללימודים, הבנו שחיידק הנדודים נכנס לנו עמוק לדם. אז גם התחוור לנו שמה שבמקור תוכנן כסטייה הפך למסלול ראשי וברור שירידה ממנו כבר לא באה בחשבון.
את שש שנות החזרה לארץ העברנו כעוד רילוקיישן בסדרה. שנתיים בקיבוץ, חלום ילדות שהתגשם, ואז עוד ארבע כתושבים בכפר נוער. תקופה מסעירה של הובלת שינוי ומהפך, נאמנים להחלטה להסתכל על החיים בארץ כמו על חו”ל. שום דבר לא מובן מאליו, הכל חדש, מסעיר ודורש גילוי ומחקר עמוק.
בדיעבד התבררו שש השנים בארץ כמתנה אמיתית לילדים. במסגרת החינוך ההתיישבותי זכו שניהם להחתמה ישראלית שכנראה לא היתה קורית בשום מסגרת אחרת. רק בהמשך הדרך, כשלמדנו על מושג ‘ילדי התרבות השלישית’ הבנו את חשיבות הזהות שהתגבשה בשנים אלה אל מול הבלבול שעוד יצפה להם.
וכשהגיעה שוב ההזדמנות לא היססנו לרגע. ארבע שנות סינגפור החמה התחלפו בהונג קונג המרתקת, הרילוקיישן הפך עבורנו לאורח חיים ולנו כבר ברור שאנחנו בסיפור הזה כדי להשאר. לאורך הדרך התבהרה גם ייחודיות המסלול שלנו. ארוך טווח אבל קצר שהות מקומית, קבוע אבל ארעי, בר חלוף אבל יציב בבסיס האם. הבנו שבניגוד לרבים אחרים, אצלנו הרילוקיישן הוא המטרה ולא האמצעי והמעברים הם המהות ולא הדרך. עם הבנת הייחודיות התבהר לנו גם הצורך להמציא ולברוא כל צעד מחדש. למדנו עם ההתקדמות לסמן לנו חוקים, כללים והגדרות וכל אלה עזרו לנו לרקום את מפת חיינו הייחודית.
הפוסטים הקרובים הם נסיון לבחון את ה’רילוקיישן כדרך חיים’ על החוויות שהוא מזמן והאתגרים שהוא מציב לפתחנו. אני מזמינה את כל מי שהנדודים הנצחיים קוסמים להם להצטרף למסע.
.