בקיץ האחרון שבנו לישראל אחרי שש שנים בדרום מזרח אסיה. את החזרה יזמה ביתי העולה לכיתה יא’ מתוך רצון להספיק ולחוות קצת מהילדות הישראלית עליה שמעה בבית. שלושה חודשים אחרי הנחיתה בארץ פרסמתי פוסט נרגש בעקבות חזרתה הנלהבת מהטיול השנתי הראשון. הפוסט, הביא איתו גל של שאלות מהורים מתלבטים שביקשו להושיב את הנערה לשיחה ולנסות להבין את החוויה המטלטלת שעברה מזווית הראייה שלה.
מכל השאלות שנשלחו אלי בעקבות אותו פוסט בחרתי לפתוח בזו שמבקשת להשוות בין התחושות לפני המעבר לאלה שאחריו.
‘אני ממש רציתי לעבור’ ביתי מסבירה. ‘באתי בטוב. ועדיין’, היא מספרת ‘פחדתי מהכל ומכלום. פחדתי שלא יהיה לי טוב, שלא יהיו לי חברים, שלא ארגיש שייכת, שלא אסתגל, שיהיה לי קשה בלימודים. אבל האמת היא שלא היה לי ממש טוב בהונג קונג אז בכל מקרה זה לא יכול היה להיות פחות מזה. בכל מקרה לא היה לי מה לפספס. אז באתי וניסיתי שיהיו לי כמה שפחות ציפיות. ולמרות זאת, המציאות עלתה אפילו על הציפיות שכן היו לי. ובהרבה’.
אני קצת מופתעת לשמוע שבהונג קונג היה כל כך לא טוב. מה היה שם?
‘לא היה לי טוב שם. לא התחברתי לאנשים, לתרבות. היה לי ממש קשה שלא הרגשתי שייכת. בישראל’ היא מסבירה ‘אני מרגישה כאילו אני חלק מישראל ואני חלק מהאנשים פה. יש לי כח לשנות את הדברים, אני חשובה לישראל. בהונג קונג לא. אני סתם באתי – כמו בחופשה ארוכה, לא שייכת, באתי לראות. רק שזו לא חופשה ארוכה, כי אתה כן גר שם, ואתה כן רוצה להרגיש קצת שייכות, שמה שאתה עושה אומר משהו, שאתה לא שם סתם’.
אני נשארת בהשוואה בין הונג קונג לישראל ומבקשת לפרט על ההוויה החברתית בהונג קונג לעומת הארץ.
‘היתה לי את הקבוצה של החברות שלי שממש ממש אהבתי אותם…’ היא מספרת ‘אבל אין שם הרבה מה לעשות חוץ מלצאת ולהשתכר בברים, שזה לא דבר שאני אוהבת לעשות. אז לא ממש התחברתי. אני לא יכולה כל היום לעשות שופינג או לשבת בסטארבקס. זה לא מספיק. פה’ היא חוזרת לישראל ‘יש הרבה יותר דברים לעשות. אתה יכול סתם ללכת לבית של מישהו ולהיות שם כל היום, או ללכת לאן שתרצה, לתל אביב ולחזור, או סתם להתנחל איפושהו, ללכת לים, לשבת עם חברים. הרגשתי שבהונג קונג הכל היה סביב הקטע של לצאת בערב ופה זה חלק מזה אבל לא הכל סובב סביב זה. מה שכיף נורא בלגור ביישוב’ היא מוסיפה ‘מה שנורא התגעגעתי, זה שאתה לא צריך לקבוע עם כולם, כולם גרים קרוב וזה ממש קל.’
‘גם הצופים’ העיניים נדלקות ‘וכל הקטע של להיות מגובשים. שם, עם הכיתה, הייתי נפגשת בבית ספר ואז בחיים לא הייתי בוחרת להיפגש עם אנשים מהכיתה שהם לא החברות הקרובות קרובות שלי. ופה אני כל הזמן עם כולם. מסיימת בית ספר והולכת לצופים, או הולכת לריקוד ששם יש עוד המון בנות מבית ספר, וכשאני לא שם אני עם החברות או בכל מיני מפגשים וגיבושים.’
‘יש קטע שבהונג קונג נורא מזלזלים בהכל, בעיקר אם זה משהו שמבוגרים עוסקים בו. אז למשל צופים, פעילות שבסופו של דבר מובלת על ידי מבוגרים, אף אחד לא יעשה את זה. זה לא מגניב, זה של מבוגרים. פה אתה יכול להיפגש כגוף ואתה כל הזמן עם אנשים סביבך, יש לך תמיד עם מי לדבר ועם מי להיות.’
מירב מהפורום שאלה מה עזר לך להיקלט מבחינה חברתית, אני מקשה.
‘האנשים פה מאוד מאוד פתוחים וחמודים’ היא ממהרת לענות ‘ברגע שאני אומרת שאני מהונג קונג כולם מתעניינים נורא. מתחילים שיחה ומכאן כבר קל להתחבר. חשוב להיכנס לדברים’ היא מוסיפה ‘להיות בצופים, בחוגים, כדי כן לפגוש אנשים. זה חשוב. אם לא הייתי בצופים אני לא יודעת עד כמה הייתי מתחברת להרבה מהאנשים. Putting yourself out there זה מוסיף.’
ויש הבדל בין יצירת חברויות כאן ובהונג קונג? אני שואלת.
‘האמת שלא’ היא עונה ‘אני חשבתי שיהיה. אבל.. לא יודעת אם זה משהו שמיוחד לבית הספר שלי, כי כל כך רגילים שם לעולים, אבל זה הרגיש לי דומה לכל בית ספר אחר שהייתי בו בקטע של למצוא חברים.’
ומה בכל זאת היה קשה בלהסתגל חברתית כאן בארץ?
‘לא יודעת’ היא עונה ‘אני כבר נורא רגילה. יש את הקושי שפתאום אתה לבד וצריך להתחבר. הכמה שבועות הראשונים שבהם אין לך אף אחד, אתה מתחיל להתחבר ועדיין אין לך באמת מישהו שאתה יכול לדבר איתו.’
‘בסינגפור,’ היא נזכרת ‘לא לקח לי הרבה זמן להתחבר. תוך שבועיים… עזבי, ביום הראשון כבר מצאתי את החברה הכי טובה ומאז היינו ביחד. אבל בהונג קונג לקח לי ארבעה חודשים שהיו ממש קשים. הייתי לבד ולא היתה לי אף אחת שבאמת התחברתי אליה. ואז מצאתי את החברה הראשונה ואת שאר החברות וזה קרה. זה לוקח זמן לפעמים, אין מה לעשות. יש אנשים שייקח להם יותר ויש אנשים שייקח להם פחות, אני אותו בן אדם וזה לפעמים לוקח לי יותר ולפעמים פחות. זה תלוי באנשים שם ובאיך שאתה כי גם אתה משתנה כל הזמן.’
‘הטיול השנתי מאוד עזר עם זה. ברגע שיצאתי קצת מהshell שלי, ברגע שהייתי קצת יותר פתוחה, זה היה כמו קסם ובאותו יום ממש התחברתי לכולם.’
אני חוזרת לשאלות מהפורום על הצד השני של המעבר ושואלת איך זה לעזוב חברים בגיל הזה.
ביתי חושבת לרגע ועונה ‘זה קשה, אבל אני רגילה לזה. בכיתי מלא. מלא. מצד אחד זה נורא קשה לעזוב את החברים. נורא נורא קשה. ומצד שני, לא הייתי נשארת רק בגלל החברים הטובים, כי עם החברים האלה אני עדיין יכולה לדבר, עדיין יכולה להיפגש איתם. וגם אם זה אומר שאני לא אהיה איתם כל יום, זה בסדר, כי אין מה לעשות, ככה החיים, לפעמים צריך לוותר על משהו. זה היה נורא עצוב, זה קשה לי ולפעמים אני עדיין נהיית נורא עצובה ובוכה ומתגעגעת, אבל זה היה ממש שווה את זה אז… ואם אני מתגעגעת – אני אטוס להונג קונג. או אדבר איתם בסנאפצ’ט. הם עדיין שם בשבילי. אני עדיין חברה שלהם. ואני יודעת שיש המון אנשים בעולם עכשיו שאני יכולה להגיע אליהם והם יקבלו אותי ונתחבר בחזרה.’
לפני סיום אני מעלה עוד שאלה מהפורום ושואלת איך ממשיכים עם החיים שם כשכבר יודעים שעוזבים? אנחנו הרי ידענו כמעט חצי שנה מראש על העזיבה המתקרבת.
‘זאת באמת היתה תקופה נורא מוזרה.’ היא עונה ‘זה היה גם בעייתי עם החברות. הן ידעו שאני רוצה לעזוב ולקחו את זה קשה. לא הצליחו להבין איך זה שלא טוב לי שם, הן הרי שם’ ביתי עוצרת למחות דמעה וחוזרת ‘זה היה קשה. אבל זה גם היה כיף כי היה שחרור. להם היה המון לחץ בתקופה הזאת מבחינת בית ספר. הם כבר התכוננו לקולג’ וזה שאני לא הייתי צריכה לעשות את זה, זה היה מדהים’.
הדברים מחברים אותי לשאלה של מירב על השפעת המעבר על המוטיבציה ללמוד.
ביתי מחייכת כשהיא עונה ‘ברור, לא היתה מוטיבציה ללמוד’ אלא שאז היא מתקנת את עצמה ואומרת ‘אבל היתה לי הרבה מוטיבציה ללמוד לישראל, ובגלל זה הצלחתי בבגרות באנגלית. בגלל זה עבדתי על המתמטיקה. לעשות דברים בהונג קונג לא היתה לי מוטיבציה. מרגע שקיבלתי את התעודה לא היה לי שום דבר שמחזיק אותי שם וזה היה כיף. הפוקוס שלי היה להיות עם החברים ולהנות כמה שיותר. ובאמת היום האחרון של הלימודים היה אחד הימים הטובים בחיים שלי, יום מדהים. בעיקר שיכולתי באמת לעזוב ולהיות שם, ברגע הזה, עם החברים שלי, באמת להנות בלי דאגות. עם כל הלחץ שאמור להיות לי בשנה הבאה ידעתי שלא יהיה לי יותר טוב בהונג קונג. ידעתי שאולי לא יהיה לי טוב גם בארץ ובכל זאת – לפחות יהיה לי זמן עם המשפחה…’
לסיכום אני שואלת אותה אם יש עוד משהו שהיתה רוצה לומר למשפחות שנמצאות בסיטואציה בה היינו.
ביתי חושבת ועונה ‘להגיד – מקסימום לא יהיה טוב. אבל אז יהיו לך עוד תקופות טובות בחיים. ומצד שני אולי כן יהיה לך טוב ואולי זה יהיה הכי טוב שהיה לך. הרי יש את הסיכוי הזה, ואם יש אותו אז זה שווה, לא?’
בני הדודים כבר פולשים לחדר ורגע לפני סיום אני עוד מספיקה לשאול מה המשמעות של להיות דווקא בישראל.
ביתי מסכמת ואומרת ‘אני מפה. אני מדברת את השפה, אני מבינה את התרבות, מבינה את הפוליטיקה, אני חלק מהעניינים. זה גורם לך להיות שייך, זה נותן לך סיבה לקיום.’
דר’ טלי גורן, מומחית רילוקיישן, מרצה, כותבת, אם למשפחת נוודים עם הפנים לעתיד פרוע יותר