שתי דרכים התפתלו ביער הצהוב, אנחנו בחרנו בזו הפחות כבושה ומאז מנוהלים חיינו כרצף מודע של בחירות והחלטות.
לפני 20 שנה בחרנו לקום ולצאת למסע. זוג צעיר, עוד לא נשואים, והרצון להרפתקה חו”לית הוא זה שניהל אותנו. אז עוד לא ידענו כמה משמעותי יהיה הצעד שעשינו אבל את ההחלטה קיבלנו. מכאן, הכל היה לוגיסטיקה.
עשרים שנה ועשרות הסתעפויות הלאה הביאו אותנו להבנה שכל החלטה שקיבלנו לאורך הדרך היתה בחירה. תנועה לכיוון זה או כיוון אחר, אבל גם, ואולי פחות מובן מאליו, הבחירה להמשיך במסלול מול הסתעפות מפתיעה לצד הדרך. גם כאן מדובר היה בבחירה. ולאור ההבנה הזאת אנו מקיימים את חיינו. בוחרים (כמעט) כל רגע מחדש. לא מדלגים מעל הסתעפויות. שוקלים, מתבוננים, מעלים למודעות ואז מחליטים.
את קבלת ההחלטות הכנסנו באופן הדרגתי לפורום המשפחתי המלא. מגיל צעיר מאוד שיתפנו את הילדים בהחלטות ובמניעים שמאחוריהן ועם השנים הקדמנו יותר ויותר את שלב השיתוף ואיפשרנו לילדים להיות חלק משמעותי יותר ויותר בקבלת ההחלטות בדרך לבחירה.
יש להודות שכשהיו קטנים יותר, הצפנו אותם בנימוקים שצבעו את ההתלבטות בגוונים ברורים והפכו את תמיכתם בכיוון אותו העדפנו לכמעט מובנת מאליה. כך, כשהוחלט על היציאה מישראל לסינגפור והילדים בני 10 ו12, הבאנו את ההחלטה לדיון משפחתי. באותו זמן היתה ברורה לנו ההעדפה שלנו ולכן תיווכנו את האפשרות כשהיא צבועה בצבעים ורודים, מתוך התרגשות והתבוננות חיובית. הילדים נדבקו בהתלהבות וחוו את המעבר כבחירה משותפת וכהרפתקה משפחתית.
עם ההתבגרות, הפכה הצביעה עדינה יותר, מאפשרת לילדים לקחת חלק גדל והולך בהתלבטות אמיתית ובבחירה שבסופה. את שאלת המעבר מסינגפור להונג קונג שהתמשך לאורך שנה בין גילאי 12/14 ל13/15 כבר הבאנו בצורה מאוזנת ומשתפת. את ההתרגשות על ההצעה שהגיעה התקשנו להסתיר. כולנו חזרנו כחודש לפני כן מבילוי משפחתי כיפי בהונג קונג ולכן גם כאן הילדים קיבלו את הרעיון בהתלהבות גדולה. יחד עם זאת, שאלת התזמון נידונה בכובד ראש על ידי כולנו. יחד בחרנו לצאת לשנה לא פשוטה בה אבא עבר לבדו ואנו נשארנו כדי לאפשר לבן ה14 להשלים את לימודי הIGSCE. קבלת ההחלטות המשותפת הביאה לבחירה מורכבת ובעקבותיה התמודדות עם מציאות לא קלה.
היום, בגיל 15.5 ו17.5 אנחנו רואים בילדינו שותפים מלאים לקבלת ההחלטות. ביחד אנו בוחנים הסתעפויות לאורך הדרך ושוקלים מה הדרך הנכונה עבורנו. הילדים, גם הם מודעים לאפשרות לבחור או לערער על הבחירה ומודעים להשפעה הרבה שבידם על המשך הדרך המשפחתית.
יותר מהכל אנו מרגישים שהתבוננות מסוג זה על קבלת ההחלטות ועל הבחירות בחיינו מונעת תחושת קורבנות מכל השותפים לדרך. הדברים אינם קורים לנו, כולנו חלק מההתהוות. אנחנו לא מובלים אלא מתקדמים לעבר מטרה משותפת. כל תנועה, בין אם קדימה, הצידה, או במקום, היא בחירה וככזאת היא בידינו.
ומה ביום שאחרי הבחירה? כאן כבר מתקיים חלקם השני של “חוקי הפורמט” – “אחורה מתוך קבלה”. אבל על כך בפוסט הבא. מוזמנות להציץ בפוסטים קודמים בעברית ובאנגלית באתר שלי – https://expatika.org
.