קראתי את הפוסט שלך “על עקומות והסתגלות” היא פותחת בשיחת הבוקר הטלפונית שלנו. ‘אני לגמרי מזדהה עם עקומת הU’ היא אומרת ‘אבל ממש לא בטוחה שהיא ייחודית לחווית הרילוקיישן’. אני חושבת על כך ומוצאת הגיון בדבריה. אמנם העקומה משמשת מאז שנות ה50 לתאור ההסתגלות לתרבות חדשה (Lysgaard השתמש בה לראשונה ב1955 לתיאור ההסתגלות של סטודנטים נורווגים לתרבות האמריקאית), אבל היא בהחלט מזכירה לי תהליכי הסתגלות אחרים לאורך חיי.
עוד אני מהרהרת בדברים וההסתגלות הכאובה של ביתי לגן הילדים החדש עולה בזכרוני. הכל התחיל בדילוגים עליזים ונרגשים אל עבר הגן ביום הלימודים הראשון. שם, נפתח בפני הקטנה עולם מרתק ומסעיר ונראה היה שהיא מתקשה להתנתק ממנו אפילו כדי לומר לי שלום. סוף היום היה נפלא כמו תחילתו. חיוך מאוזן לאוזן ושפע של סיפורים. איזו הסתגלות קלה, חשבתי בהנאה. אלא שאחרי שלושה ימים של פרידות מחוייכות הגיע המשבר הגדול. ובבוקר אחד, ללא כל סיבה ברורה (טוב, אולי זה היה קשור לילד האכזרי שכבש את הכיסא שהיה “שלה” מזה שלושה ימים שלמים) הפכה ילדתי המאושרת לגוש של דמעות וכאב. ‘אמא, אל תלכי’ היא קראה כאילו נטשתי אותה לנפשה ואני התפרקתי לאיטי… ‘זה בסדר’ הרגיעה אותי הגננת בעודי מנסה להסתיר את הדמעות שביצבצו גם אצלי. ‘סוף ירח הדבש, את יודעת…’. ואכן, זה לקח אמנם שבוע מייגע של הסתגלות הדרגתית אבל בסופו, אט אט החל לחזור הביטחון ואיתו החיוך וההתלהבות מצעצועים, מארגז החול, שעת סיפור, ובסוף גם הנפנוף העליז לשלום בבוקר.
דוגמאות נוספות לא איחרו לעלות – תחילתה של עבודה חדשה, זוגיות טרייה, תינוק ראשון, המעבר מזוג עם ילד למשפחה מרובעת. לכל אחד תקופת ירח הדבש, משבר עמוק עם ראשית ניצני הקושי, או אפילו עם הכניסה לשגרת היומיום, ואז עלייה הדרגתית אל עבר הכרות והסתגלות. ועדיין הסכמנו שתינו שמשהו בחווית ההסתגלות האקספטית, שונה. האם ההבדל טמון בעוצמה שבחווית התהליך בתוך סיר הלחץ הזוגי? בהעדר היכולת “לשחרר לחץ” במקומות בטוחים – על הספה בבית ההורים או על כתפי אחות דואגת?
‘זה בדיוק זה!’ הצטרפה לשיחה חברה נוספת. מייד לאחר החתונה היא הגיעה לסינגפור עם בן זוגה ובלב שלם הזדהתה עם הצורך להתמודד עם המשברים לבד בבית גם כאשר הדבר היחיד שרצתה היה לברוח רחוק ככל האפשר. בהעדר בית אבא-אמא, כשסביבה רק מכרים חדשים שעדיין לא זכו לתואר ‘חברים’, כל שנותר לה היה הצורך לפתור את הדברים בבית עם בן זוגה הטרי. ‘נראה לך שזאת הסיבה שרילוקיישן מוגדר כMake it or break it?’ היא שואלת.
ואני – מסכימה עם שתיהן. הסתגלות היא אכן תופעה שכיחה לאורך כל חיינו. עקומת הU, או כל עקומה אחרת מתארות אותנו כשהן עולות למעלה ויורדות למטה. סוחבות איתן מעלה אל ההתרגשות וההנאה ואז מטה אל העצב והחרדה. ועדיין, יש משהו מיוחד בהסתגלות לרילוקיישן. הן בחשיפה הצבעונית שבה לתרבויות חדשות ומרתקות, והן בדרישות שהיא מטילה על מערכת היחסים הזוגית. אלא שלצד הקושי, בחוויה שלי מזמנת ההסתגלות המשותפת גם צמיחה כזוג עצמאי ומאוחד. כך, עשוי להביא איתו הצורך ללבן ולפתור את הדברים ביחד, ללא שחרור לחצים או קיטורים באוזניים חיצוניות התבגרות מהירה של הקשר המשותף. תחושה של זיכוך והבנה אמיתית האחד את השניה בתוך המערכת המתפתחת. Make it or break it? אני מעדיפה להשאר עם הMake it ועם הקשר החזק והיציב שהרילוקיישן זימן לחיי שלי.
