תהליך ההסתגלות מתואר בספרות כרצף של ארבעה שלבים המתחיל בתקופת ‘ירח דבש’, ממשיך דרך תקופה של משבר או ‘הלם תרבות’, אחריו תקופה של התארגנות עד השתלבות ו’אדפטציה’ לתרבות המקומית. התהליך הקלאסי מתואר בצורת U, אך גם כJ (במקרים בהם תקופת ירח הדבש קצרה יותר וההסתגלות מהירה יותר), כקו ישר (התחלה נמוכה ועלייה הדרגתית), או כרצף מחזורי של עליות וירידות.
ההיכרות עם דיאגרמת ההסתגלות זרקה אותי אל ראשית הרילוקיישן הראשון שלנו מישראל אל עמק הסיליקון שבקליפורניה. לסן חוזה הגענו ב1997. זוג צעיר, מייד אחרי החתונה, ובלי ספק – תפסנו אמריקה. חמש דקות מסן פרנסיסקו ואנחנו בירח דבש אמיתי. הכל נראה כמו חלום. רולרבליידס על המזח מול הגולדן גייט, אוכל ויטנאמי נפלא, שופינג אמריקאי בלי הכרה – אמריקה, ורסאנו.
ואז מגיע אותו עיקול בעקומת הU המפורסמת…
עם מגבת זרוקה בנונשלנטיות על הכתף אני חוזרת מעוד שיעור אירובי בקונדו הזמני בו נקלטנו. בתכנית קפיצה לבריכה ואולי גם לג’קוזי ואני רק עוברת בדירה כדי להחליף לבגד ים. אלא ששם, על הדלפק, מחכה לי פתק מההייטקיסט ‘אהובה שלי, בעיות אצל הלקוח באריזונה, עברתי בבית לקחת בגדים ולא היית, אני בדרך לטיסה. אתקשר כשאנחת…’. טרום עידן הניידים, עוד לפני שקיבלתי פייג’ר, ואני אפילו לא הספקתי להיפרד.
המגבת על הכתף אבל הבריכה כבר ממש לא מעניינת אותי. ילדה בת 25 באמצע דירה ריקה בסן חוזה, אלפי קילומטרים מהבית, לבד. למי אכפת עכשיו אמריקה וסן פרנסיסקו, מי רוצה לשמוע את האנגלית המתגלגלת בכל מקום, ואיפה אבא ואמא כשצריך אותם? הדמעות על הלחי ואני עמוק עמוק בתוך שלב המשבר וממש לא מבינה מה עלה לנו בראש כשהחלטנו לעזוב את הארץ.
אבל לאט לאט זה קורה. טלפון מהבית, ואז עוד אחד מאשת קולגה לעבודה. ישראלית שמתקשרת ושואלת אם אני רוצה לבוא לעשות ביבייסיטר ומכאן לשם אני כבר מג’נגלת קריירה מצליחה של טיפול בילדים עם אוטיזם. אנחנו עוברים לדירה חמודה, הדרכים מתחילות להיות מוכרות, אני מטפסת במעלה שלב ההתארגנות ובלי להרגיש מגיעה אל שלב האדפטציה. עכשיו אני כבר לגמרי בעניינים. לומדת, עובדת, מוקפת במעגל של חברים ישראלים, אמריקאים, זרים. אמריקה כבר מרגישה ממש כמו בית.
אלא שקריאה מעמיקה בספרות המודרנית מעלה ביקורת על עקומת ההסתגלות ושאלות לגבי אחדות התהליך והרלוונטיות של צורת הU המקובלת. ואכן, הרצה קדימה של תקופת החיים בארצות הברית מזכירה חווית הסתגלות נוספת המחברת אותי לאחת האלטרנטיבות לצורת הU. גם היא עוקבת אחרי ארבעת שלבי ההסתגלות אבל הפעם הצורה היא צורת J.
ארבעה מעברים ושני ילדים קדימה, ההייטקיסט ואני נוחתים באדלייד, אוסטרליה. כמו בסיפור הקודם גם כאן ירח הדבש מסחרר – הקטנטנים מחבקים קנגרואים, אנחנו מוצאים לנו בית קטן עם גינה והחיים, דבש. כמו בסיפור הקודם גם כאן, כשהכל נראה מושלם, מגיעה נקודת התפנית והצניחה במורד העקומה. ההייטקיסט מקבל הצעה שאי אפשר לסרב לה לצאת לשליחות בת שלושה שבועות לסין ואני, עם שני קטנטנים מתחת גיל 3 מוצאת את עצמי מורידה אותו בשדה התעופה כשברקע מתנגן השיר של Maroon 5 בווריאציה אישית “This love has taken liftoff I mean he said goodbye too many times before…” בנוהל המקובל הדמעות כבר על הלחי, אלא שהפעם אני כבר מנוסה ומיומנת ומספיקה לי הנסיעה הקצרה משדה התעופה הביתה כדי להבין שאין זמן להתבוסס ברחמים עצמיים. אני צריכה למשוך את עצמי מתהומות המשבר אל ראשית שלב ההתארגנות.
אני עוצרת בחניית הדו משפחתי שלנו ובחנייה הצמודה יושבת השכנה ועובדת על הדפסת בדים (תחביב מקסים של אישה מוכשרת להפליא). בלי לחשוב פעמיים אני מחלצת את הילדים מהמושבים ובביטחון ניגשת אליה “נעים מאוד, אני טלי”. שלב המשבר היה קצרצר הפעם והטיפוס בעזרת השכנה מהיר וחד. וכשההייטקיסט נוחת בחזרה מסין אני והילדים כבר אי שם במרומי עקומת ההסתגלות, מאוקלמים היטב בסביבה ובחברה האוסטרלית.
הרילוקיישן לסינגפור מפגיש אותנו עם וריאציה נוספת על עקומת ההסתגלות. מספר משתנים וביניהם דמיון בין התרבויות, רצון עז של כל הצדדים ליציאה לרילוקיישן ומוכנות מוקדמת לתנאים ולסביבה מסייעים לנו לחוות את התהליך בצורה רכה ולינארית. עד היום אנחנו ממשיכים לטפס במעלה העקומה, להכיר וללמוד לאהוב עוד ועוד רבדים בבצל הסינגפורי, בחברה המקומית ובקהילה המיוחדת המקיפה אותנו.
ואיך נחווה את הרילוקיישן הבא? את זה רק הזמן יגלה…